תקציר

מר אבו שחאדה:

טוב, אדוני כבוד ראש העיר מר רון חולדאי, יו"ר המועצה ליאור שפירא, חברי וחברות מועצה הנכבדים.

אתחיל את דברי בלומר שהתלבטתי רבות אם להעלות את ההצעה לסדר הזו, הן בשל מורכבות הסוגיה והן בשל העומס הרגשי שעומד מאחוריה.

מר שפירא- היו״ר:

ששששש.

מר אבו שחאדה:

במיוחד בשל מקרה הרצח האחרון בעיר בו נרצח אחד מהמנהיגים החשובים בעיר לאור יום- שייח מוחמד אבו נג'ם .

התלבטות שמאחוריה עומדת השאלה איך ניתן להסביר את המציאות בקרב החברה הערבית ביפו בכדי לשכנע את העירייה לקחת יוזמה במציאת פתרונות בהתמודדות עם תופעת האלימות בחברה הערבית.

איך אפשר להסביר לא רק את העדר הבטחון האישי אלא התפרקותה של הקהילה. אותם משפחות ערביות שעברו את השנים הקשות של יפו בזמן ואחרי 48, והמשיכו לתוך עשורים של הזנחה ממסדית, וכנגד כל הסיכויים הצלחנו לבנות קהילה לתפארת. אך דווקא בשנים האחרונות אנחנו עדים להתחזקות התופעה בה צעירות וצעירים, הקהילה הערבית ביפו, החלו לעזוב את העיר, לא רק בגלל יוקר המחייה אלא בגלל היעדר האמונה שמשפחה ערבייה יכולה לגדל משפחה באופן בטוח ביפו. כי הרי במשך שלושה העשורים האחרונים תופעת הפשיעה המאורגנת התחזקה בעיר עד לכדי שאין משפחה אשר לא איבדה בן או בת למקרי רצח. ככה שחשוב לציין שתופעה זו אינה חדשה אלא מדובר בתהליך שרק החריף לנקודה בה התושבים לא יכולים עוד.

אוכל לעמוד פה ולתת הסברים, אך הדברים הידרדרו למצב בו קיבלנו את המציאות הזו כדבר נורמלי. אך לפני, לדעתי חשוב להכיר את המספרים, אותם מספרים שמייצגים את האבסורדיות של המציאות בה אנחנו חיים.

מכובדי הנכבדים, הקהילה ביפו מונה פחות מ-4% מהתושבות והתושבים בעיר. כלומר, אם נעשה פילוח ונוציא מתוך המשוואה את הילדים, את הקשישים ואלו הרשומים בעיר אשר לא מתגוררים בה, נמצא שמספר זה הינו עוד יותר זעיר. עם זאת נוצרה שגרה בה מידי שנה בממוצע ביפו יש בין שלושה לארבעה מקרי רצח.

ובכדי להבין לעומק את הנתון הזה, הסטטיסטיקה לגבי תל-אביב הינה שלכל מאה אלף איש יש חמישה מקרי רצח. כלומר, למרות שאנחנו 4% מהאוכלוסייה שיעורי מקרי הרצח הם בין 30% ל- 20% כל שנה.

נתון נוסף הוא שמרבית החברה הערבית גרים בסה"כ בשתי שכונות. בין רחוב שדרות ירושלים, שכונת אל נוזהא, לרחוב קדם, שכונת אל עג'מי. עם זאת, מרתק לראות כיצד במרחקים של כמה קילומטרים בודדים את ההבדלים ברמת הביטחון האישי בין אלו שמתגוררים ברחוב רוטשילד לבין אלו שגרים ברחוב יפת.

מכובדי, איני פה בכדי להאשים, ולמען האמת איני מעוניין במאבקים פוליטיים. כי המציאות ביפו היא שהגענו לנקודה בה דמנו מותר. דמו של כל מנהיג, מנהלת בית ספר ואיש דת וכל אזרח מותר ואין מי שיגן עלינו. ואין מילים שיכולים לתאר את ההרגשה בו אנו מסתכלים על איך הקהילה שלנו מתפרקת ואין ביכולתנו לעשות דבר.

כפי שאין מילים שיכולות לתאר כיצד בתוך הקהילה הערבית זה הפך להיות נורמטיבי שאיבדנו חברים ובני משפחה חפים מפשע. איך לתאר את מקרי שבני גילי עברנו בעיר כאות שגרה, או אפילו לתאר את הלחץ המתמיד של האמהות שלנו, שמתקשרות אלינו באמצע הלילה כל פעם שהן שומעות יריות ורוצות לוודא שהבן שלהם לא נרצח בטעות.

אך גם אין מילים לתאר את הציניות שנשמעת , שמאשימה את הקהילה הערבית למצב בו אנו נמצאים, ואף מפצירים בנו לקחת את החוק לידיים. ציניות שמסרבת להבין את האחריות של המדינה כלפינו בלי קשר לזהותנו או עמדתנו הפוליטיות. ציניות שמתעלמת מעמוד תווך של המדינה המודרנית במחויבותה לשלום וביטחון אזרחיה, מחויבות שאינה מותנית בדבר. שלא יהיה ספק בעניין, אני מתנגד בכל תוקף שתושבים ייקחו את החוק לידיים.

אבל אני לא מקבל את הטענה שחוזרת על עצמה גם בערוצי התקשורת, שהמדינה צריכה לעשות משהו בנדון כי זה יגלוש לחברה היהודית. חברי, עם כל הכבוד, ישנה מחויבות מוסרית לחברה הערבית בשל עצמה ואין שום צורך בהצדקה שזה יכול להשפיע על היהודים.

הלוואי ויכולתי לעמוד פה ולהגיד לכם מה הדבר שצריך לעשות בכדי לחזק את תחושת הביטחון האישי של התושבות והתושבים ביפו. לצערי אנחנו עדיין לא שם. ועוד לפני שמתקבלות החלטות בירוקרטיות, אני עומד פה היום בבקשה שתשמעו ותכירו בעוול שנגרם לחברה הערבית. כיצד חברה שלמה עוברת טראומה אחר טראומה במשך עשורים ואף אחד לא עושה דבר בעניין, ולא עוצרים לשאול האם יש פה משהו לא הגיוני.

המדינה נכשלה כשלון חרוץ בכל הנוגע לאלימות בחברה הערבית מהצפון לדרום, ובמקום להכיר בהשלכות הפשיעה והאלימות על החברה הערבית עדיין נצמדים באותם תפיסות עולם שמאמינות שניתן לפתור זאת בעוד תחנת משטרה ועוד כוח, ומסרבים להבין את החשיבות בבניית אמון הדדי בינם לבין החברה הערבית, כי רק ככה ניתן לקדם פתרונות לבטחון, בטחון אישי בכל העיר. לשם כך ארצה להציע שהגיע הזמן שהעירייה תרים את הכפפה ותפעל איפה שהמדינה נכשלה, ולא עם עוד אכיפה ודוחות אלא בכדי לקדם תפיסה אחרת בה עיריית תל-אביב יפו מתחילה לחשוב באופן יותר הוליסטי ומשלים על השלכות הפשיעה בחברה הערבית, ואף פועלת במישורים הרגשיים, החינוכיים וניצול הכלים העירוניים בכדי להציג מודל יותר טוב מזה הקיים שפועל לשיקום החברה הערבית.

אבקש שנתחיל לשנות את הטרמינולוגיה ודפוסי החשיבה כלפי החברה הערבית, ונשמע מאותם מנהיגות ומנהיגים, מנהלי בתי ספר ואנשי דת על הדרכים שלמרות החילוקי דעות בינינו נוכל לקדם מרחב יותר בטוח.

אני מבין שהדבר יקח זמן, אך עדיין, עצם הצהרת הכוונות וניצול המשאבים הקיימים ישדר לחברה הערבית שאנחנו לא שקופים, וכן, יש מי שמאמין שמגיע לנו לחיות בבטחון.

לשם כך ארצה להציע קיום דיון בהנהלת העירייה בהקדם האפשרי סביב הנושא, ובחינת דרכים בהן העירייה כן יכולה לתרום, והקהילה כן יכולה לשתף פעולה בבניית מציאות יותר טובה.

תודה.

החלטה: ההצעה לסדר היום מועברת לוועדת ההנהלה.