תקציר

גב׳ דביר:

ערב טוב לכולם ולכולן.

בפתח הדברים אני רוצה להגיד משהו שכבר אמרתי אותו בקדנציה הקודמת. אנחנו נמצאים באולם כל כך משוכלל , בעל יכולות מאוד מאוד משוכללות, ומאוד הייתי שמחה אם נוכל לנצל את כל היכולות של האולם הזה בשביל לתמוך בדברים שאנחנו אומרים. לדוגמא, כאן בהצעה לסדר שלי הייתי מאוד שמחה, מאחורה, אם על המסכים ניתן היה להקרין מצגת של תמונות מרחובות תל-אביב יפו, העיר שלנו, והתמונות האלה היו ממחישות יותר טוב מכל מילה למעשה את הדברים עליהם אני רוצה לדבר פה הערב, בזמן שאני מציגה את ההצעה, ואולי זה משהו שאפשר לחשוב עליו להמשך. אני לא חושבת שיש מניעה משפטית כלשהי מלהראות תמונות של רחובות תל-אביב יפו בישיבות מועצת העיר, להפך, זה רק יכול לקדם אותנו יותר.

המציאות בעיר זה מציאות מורכבת כמו שאנחנו יודעים, אין שחור ולבן. מצד אחד יש עומס של כלי רכב שנובע ממדיניות ארוכה מאוד של שנים, של הזנחת פתרונות מיטביים של תחבורה ציבורית יעילה, מהירה, נוחה, בעיר ומחוצה לה. במצב כזה של העדר פתרונות של תחבורה ציבורית יעילה- כל פתרונות אחרים שהם לא כלי רכב אלא כל צורה אורבנית אחרת היא ברוכה. ולכן הדברים שאני רוצה לדבר כאן הערב הם צריכים בעצם את האיזון הקל בין המבורך לבין המסוכן. אנחנו צריכים לעודד מדיניות שנותנת פתרונות תחבורה חלופיים לרכבים, אבל מצד שני אנחנו צריכים לנהוג בכך בחכמה ולא ליצור מצב של כאוס על כאוס קיים.

אני רוצה לשתף אתכם שהבת שלי היא בכתה ג׳, אני גרה במרכז תל-אביב, ובגלל שהיא כבר מעל גיל 9 היא הולכת לבד לבית ספר גבריאלי כל יום, ואני מפחדת. אני באמת מפחדת כאמא לשלוח אותה על המדרכה. עכשיו, אני לא מפחדת בגללה כי אני לא סומכת עליה שהיא לא יודעת להסתכל על הרמזור או לחצות במעברי חצייה. אני מפחדת כי בדרך עוברים לידה וחותכים אותה על המדרכה -כלים דו גלגליים ממונעים של חברת מובייק, של חברת אופני ישראל, של חברת ברד, של חברת ליין, של חברת ווינד, ובקרוב של חברת ליאו, וזה מעבר לבתי המלון ולכל החנויות שמשכירות כלים ואיתם אופניים רגילים ואופניים חשמליים. כל זה על מדרכות תל-אביב יפו, ועכשיו גם למדתי שיש כוונה להוסיף ולחשמל את אופני תל-אופן. זו חגיגה שלמה על המדרכה,

ומי שנשכח בסופו של יום זאת הולכת הרגל, זו בת התשע. גם אמהות שהולכות עם עגלות, וגם עם האוכלוסיה הזאת אני נמנית השנה, ומזל טוב לאסף בהקשר זה. קשישים או נכים-גם הם נאלצים לתמרן על המדרכות. שוב פעם, הייתי יכולה להראות לכם פה תמונות של קורקינטים שחוסמים ממש שערים של כניסות לבתים, חוסמים את המדרכה. בואו לא נשכח שקורקינטים גם נופלים בקלות רבה יותר, והמוט השכוב שלהם על המדרכה הוא בעצם מהווה מפגע נגישות נוראי.

במצב כזה העירייה לא יכולה להמשיך ופשוט לתת לכוחות השוק להסתדר בעצמם. ערים אחרות בעולם כבר למדו להסדיר את העניין. בפורטלנד יש מקומות חנייה מיועדים לכך ספציפית, ומי שלא משאיר באותם מקומות חנייה- נקנס. יש ערים בעולם שבהן יש טכנולוגיות מיוחדות שהגדירו שאפשר לעשות חניה וירטואלית על ידי כל אותן אפליקציות משותפות רק במקומות מסוימים, כאשר כל יתר המקומות האחרים בעיר חסומים לחנייה בוירטואלית, האפליקציה לא עובדת. אפשר לחשוב לדוגמא כרעיון, כהצעה, שבמקום חניות לרוכבי אוטו-תל ותוספת מכוניות שהן מוניות מסובסדות, אפשר לקחת את החניות שישמשו חניות לכלים שיתופיים ולאופנועים חוסמי מדרכות או לכל הדו גלגליים שנוסעים עליהם גם בדרך על המדרכות. אפשר לקבוע כמדיניות לדוגמא, שכל 200 מ׳ במקום חניית רכב תהיה חניה של כלים דו גלגליים. אנחנו לא צריכים להילחם כנגד אותן חברות של כלים דו גלגליים, אנחנו אבל צריכים לספק להם תשתיות. ותשתיות זה נכון לשבילים מופרדים מפלסית מהמיסעה, שלצערי הרב לא מופרדים כיום בהרבה מאוד מקומות בתל-אביב ויוצרים התנגשות יומיומית, יומיומית, וכל הזמן נוספים לחגיגה, כמו שאמרתי, עוד ועוד חברות ועוד ועוד כלים, וזה נכון בהתמודדות עם הקצאת החניות.

צריך להסדיר את הפעילות של חברות מסחריות שעושות שימוש במרחב הציבורי בדיוק כמו שאנחנו מסדירים פעילות של רוכלות, או קי?! אני לא יכולה היום לפתוח דוכן מכירה על המדרכה ללא שום אסדרה, ולכן אני חושבת שגם החברות הציבוריות האלה- לא יכול להיות שהם יפעלו בלי שום אסדרה. אנחנו לא יכולים היום להציב אדנית על מדרכה בתל אביב בלי שהפיקוח העירוני יגיע, אז לא ברור מדוע יש כזאת התרופפות בפיקוח על כלים שחוסמים מדרכות. מדיניות עירונית נכונה צריכה להיות מאוזנת ולקחת בחשבון את כלל האוכלוסיות, אבל חסימת המדרכות להולכי רגל, במיוחד לילדות וילדים בדרכם לגנים ולבתי ספר-זה מציאות שאנחנו פשוט לא יכולים להוסיף ולהשלים אתה . מדיניות נכונה לוקחת בחשבון את כל הצדדים כולם ומאזנת ביניהם, ולפעמים, שומו שמיים, היא אפילו מקנה עדיפות לאוכלוסיה אחת על פני אוכלסיה שנייה.

אני כאן הערב בשביל שאנחנו כולנו נקנה עדיפות לאוכלוסית הולכי הרגל. מרחב עירוני נגיש ובטוח, שבו לנכה בטוח להסתובב, ובוודאי שהוא נגיש ונוח ובטוח גם למבוגר, לעשיר ולבריא. מהלך כזה דורש שינוי בסדרי עדיפויות שנתפסים כיום כמובנים מאליהם. לפי מחקר שנערך במחלקות התחבורה המקומית- תזמון רמזורים כך שמכוניות יוכלו לעבור יותר בתוך העיר, מהר יותר, נכון להיום חשוב יותר מאפשרות של הולכי רגל לחצות בגל ירוק רחובות ראשיים. זה משהו שחייבים לטפל בו. הולכי הרגל הם אלה שצריכים להנות מגל ירוק ולא המכוניות.

מדרכות שחסומות, כמו שאמרתי, באופן תדיר, על ידי כל מיני דברים שמלכתחילה לא נועדו להיות שם, במיוחד מדרכות תל-אביב בחלקים הישנים - שהן צרות מאוד, צריכות לקבל טיפול. בטח מקומות וכל המקומות שבהם יש תשתית של ערוב בין רכיבת שבילי אופניים על המדרכה, כשהם רק מצויירים, בלי שום הפרדה מפלסית, גם זה מוסיף וגורם להתנגשות. עכשיו הגיעה העת בעצם לתת הכרה עירונית ותמריצים ולעודד דווקא את האוכלוסיה שתופסת פחות מרחב במרחב הציבורי, מזהמת פחות , וזאת אוכלוסית הולכי הרגל.

אנחנו כאן במועצת העיר מגלמים בהחלטות שלנו את סדרי העדיפויות של תושבי ותושבות העיר. יכולת השלטון לתקן את העיוותים שמקנים זכויות יתר לאוכלוסיות מסוימות, בעוד קבוצות אורבניות אחרות-שהן הולכי הרגל השקופים, זוכות באופן קבוע להיות בתחתית סולם העדיפויות. אנחנו צריכים להפסיק למלמל כבר-עתיד ילדינו ולקחת אחריות וליצור מקום שבו גם הילדים שלהם וגם הסבתות שלהם יכולים ללכת בבטחה.

לפני חמש שנים בערך עמדתי פה בהצעה לסדר אחרת, ואז מצאתי פרוטוקול מ-1999 , בארכיון העירייה. זה היה השנה הראשונה של ראש העירייה הנוכחי בתפקידו כראש עירייה. גם אז, ב-99 עלתה בעיית גזלת המדרכות מהולכי הרגל, ושוב פעם נענתה שאילתא בנושא. וראש העירייה ענה אז, ב-99 שהוא רואה לעצמו כמטרה לשחרר את המדרכות של תל-אביב. אני רוצה לצטט ברשותכם מדברי ראש העירייה במרץ 99 : כבודו רוצה להחזיר את המדרכות לתושבי תל-אביב. כבודו אמר את זה , כבודו כתב את זה. אבל אנחנו חיים בתוך עצמנו, יש לנו בעיה שמספר כוח האדם לאכיפה , יכולת היציאה למכרז, מימוש תכנית תחבורה כוללת שנועדה לתת תחליפים. אם חברי המועצה הנכבדים ישתפו אתי פעולה במסגרת בנייה והגשמה של תכנית תחבורה, הרי נגיע בסופו של דבר לכך שהמדרכות יוחזרו לבעליהם החוקיים-קרי הולכי הרגל. פרשת המדרכות בתל- אביב יפו היא פרשה כאובה, היא נוגעת למספר התמרורים שמונחים עליה, מספר האובייקטים שמונחים, ואז ב-99 לא היה לנו את כל הקורקינטים המשותפים. אבל רק בעבודה יסודית, תכנון מתאים ותקציב נצליח להחזיר. בואו כולנו נראה זאת כמטרה משותפת. סוף ציטוט. 20 שנה חלפו, 99, 2019. זו עדיין בעיה כאובה. למיטב ידיעתי ב-4 הקדנציות האחרונות היתה כאן קואליציה מקיר לקיר ששיתפה פעולה ויכלה לקדם את הדברים. 20 תקציבים אושרו ב-20 שנים האחרונות האלה וזאת עדיין בעיה כאובה.

אני מאמינה שהיכן שיש רצון יש יכולת.

מר שפירא- היו״ר: שלי, את,

גב׳ דביר:

העירייה הזאת הוכיחה שהיא יודעת לאכוף גבייה בארנונה, ואכן הגבייה עלתה פלאים ועומדת על שיעור גבייה שלא יאומן. בזמנו פעם היה גם את הסנדלים הצהובים ואנשים פחדו להחנות בתל- אביב שלא כחוק כי ידעו שהם יסונדלו. ברור ששינוי לא מתרחש תוך יום ופינוי מדרכות מכלל המכשולים שלהם והשבתם את הולכי הרגל דורש תכנית פעולה מקצועית. אבל יותר מכל זה דורש הקצבת משאבים אמיתית , הקצאת משאבים גדולה בהרבה ממה שקיים עכשיו.

מר שפירא- היו״ר:

שלי ואת מבקשת? נגמר לך הזמן.

גב׳ דביר:

ואני מבקשת שנקצה משאבים ונכין תכנית אסטרטגית אמיתית כזאת, ולהעביר את הדיון לוועדת תחבורה. להעביר את הדברים לוועדת תחבורה בראשות מיטל להבי.