תקציר

מר מסלאווי:

קדימה. טוב.

לפני מספר שבועות עליתי כאן ודיברתי על נושא הבדידות.

ברצוני לדבר על נושא זה בשנית מכיוון שזה נושא מאוד בוער.

נתן וולוך ידידי דיבר על זה גם כן באריכות בפעם הקודמת וגם אני מוצא לנכון לדבר על זה היום. אסור שהנושא הזה ירד מסדר היום.

בדידות זה כמו לקחת כמוסת רעל ולמות לאט. לא אני אומר את זה. כך אמרה הד"ר ניצה ירום, פסיכולוגית קלינית, בתכנית של ריאד עלי- בדד אלך. ניצה היא אזרחית וותיקה- תושבת העיר, שפגשתי במועדן השייט, ברחוב אוסישקין. התכנית של ריאד עלי שודרה ב"כאן 11" ערב הסגר השני. אחת הכותרות בתכנית הייתה- זעקת בני הדור השלישי, הבידוד קשה ממוות, ולחברה לא אכפת.

הנה, אני מתחבר אליך, פעמיים דיברתי על תמותה.

והנה אנחנו כבר בעיצומו של הסגר השלישי, כבר עשרה חודשים בשגרת הקורונה. מגפת הבדידות, כן, יש כאלה ששואלים- מגפה? כן, לדעתי זאת מגפה, הייתה כאן לפני מגפת הקורונה. הבדידות היא תחושה שמצויה בכל שכבות הגיל. רק השבוע דיווחו עליה- בתחושת הבדידות בקרב בני הנוער . הבדידות מתעצמת בגיל המבוגר. יש לכך סיבות רבות, כמו ניתוק ממעגל העבודה, תופעת הגילנות, אובדן בני זוג וחברים, הידרדרות בבריאות, בריאות לקויה, ירידה קוגנטיבית. הבדידות מתעצמת עוד יותר בשגרת הקורונה, בסגרים והבידודים בפרט.

לפני כשבועיים אש"ל ג'וינט השיקו את אתר הידע- בדידות בזקנה. האתר הוא תולדה של מחקר בן מספר שנים שנערך ברחבי הארץ, גם תל-אביב השתתפה בו.

אצטט כמה מהדברים שנאמרו במעמד השקת האתר:

הבדידות היא כאב חברתי המאותת למוח-סכנה. היא פוגעת אנושות ברווחה הנפשית, מדרדרת לחולי, מייצרת תחושה של בית כלא שסוגר עליך, ללא הרגשה של קשר, אהבה ושייכות. יש תחושה של העדר חמצן. הבדידות מגבירה את הסיכוי לדיכאון פי שלושה ויותר. הבדידות מזיקה לבריאות הרבה יותר מכולסטרול או משקל יתר שהם גורמי סיכון קלסיים בגיל המבוגר. הבדידות גם מצביעה על סיכון ללקות בדמנציה ב-40% יותר לעומת אנשים שאינם חשים בבדידות.

במדד בדידות אמריקאי מצאו שבין שליש למחצית המבוגרים חשים בדידות ברמה כזו או אחרת. במחקר שנערך באנגליה מצאו שזקנים שחשים בדידות מבקרים אצל רופא משפחה 80% יותר מאלה שאינם חשים בדידות, ו-60% יותר מגיעים לחדר מיון.

הבשורה הטובה- שיש מה לעשות. התערבויות יכולות להשפיע לטובת תחושת הבדידות. אלה ממצאי המחקר של אנשי ג'וינט, שתל-אביב כאמור השתתפה בו. משולבים בו גם ממצאי מחקרים ממדינות נוספות. אם תעשו חישוב כלכלי קר של מה שאמרתי תגיעו למסקנה שהשקעה בהפגת הבדידות תוזיל לטווח הארוך את התשומות הנדרשות לטיפול הרפואי בהשלכות של הבדידות. כמחזיק תיק עליה וקליטה אני מכיר את הקהילות שיש לנו בעיר, ששורשיהן אינם ישראלים, כמו אתיופים, רוסים, קווקזים, בוכרים. אני נחשף לבדידות שקיימת בקהילות הללו גם באזור מגורי וגם מהסיורים שאני עורך. הבדידות מתעצמת עוד יותר עקב קשיי שפה, קשיי התאקלמות, מעורבות בקהילה הישראלית, לעתים נתק בתוך המשפחה, נתק בין דורי-בין הצעירים שמנסים להתערות והקשישים שמרוחקים מההוויה הישראלית.

אני מברך על הפעילות של העירייה להפגת בדידות אך נדרשת הרחבת הפעילות בקרב הקשישים בכלל, וקהילות העולים הוותיקים בפרט. צריך להשקיע יותר בתחום שהוא האויב הכי גדול של הגיל השלישי. גם הסטטיסטיקה מדברת על בני 60 ומעלה שהולכים לעולמם לא רק בגלל הקורונה, אלא בגלל הבדידות שמועצמת על ידי הקורונה. בבריטניה מינו שרת בדידות. גם מנכ"ל העירייה לא פעם השתמש במשפט הזה שמינו שם שרת בדידות, ואני מאמין שגם אצלנו אנחנו צריכים לדאוג שיהיה לנו מנהלת או מנהל שיתעסק רק בנושא הבדידות, תפקיד ייעודי שיעסוק רק בנושא הזה- תחום הפגת הבדידות.

אותו מנהל יבצע אינטגרציה בין כל הגופים העירוניים הרלבנטיים: רווחה, קהילה, סל"ע וכדומה. קשיש הוא קשיש, הוא קשיש. לא מעניין אותו הגורם העירוני שמספק לו התערבות ומענים לצרכים שלו.

לסיום אני רוצה להתייחס לשירותים העירוניים המסופקים לקשישים.

בסגר הראשון כל המסגרות לקשישים היו סגורות, ומחצית ממנהלות מועדוני הקשישים הוצאו לחל"ת. סברתי אז שזו טעות איומה, ואני שמח שהגיעו לתובנות שהמסגרות לקשישים ולא רק המסגרות הטיפוליות- צריכות להישאר פתוחות. אפילו בחוזר מנכ"ל משרד העבודה והרווחה והשירותים החברתיים שפורסם אתמול בהתייחס לסגר, נכתב: מסגרות הרווחה ושירותי הרווחה בקהילה מוגדרים טיפול סוציאלי חיוני, ולכן ימשיכו לפעול באופן מלא.

משמח לשמוע שמועדוני הקשישים ממשיכים לפעול, אבל חבל רק שלא כל המועדונים ולא כל השירותים. אני בטוח שלקשישים בעיר- חברי המועדונים וצרכני הפעילויות המיועדות לגיל השלישי ממש לא משנה לאיזה ממינהל או לאיזה משרד ממשלתי המועדון שלהם כפוף. קשיש נרשם בדרך כלל למועדון הסמוך לביתו ובמקרים רבים המועדון מהווה עבורו את הבית הראשון.

לסיום אזכיר את דבריה של אמא של אבי נשר שאמרה- אם הקורונה לא תהרוג אותי, הבדידות תהרוג אותי.

ועוד משפט שאני רוצה להגיד.

אני יודע, אני אבקש כמובן שזה יעבור לוועדת רווחה, אבל כפי שאנחנו יודעים כל ההצעות שמגיעות לפה- לוקח זמן עד שזה מגיע לוועדה כזאת או אחרת או להנהלה. אבל אני מקווה ומאוד מאמין שחלק מהאנשים שנמצאים כאן, בעיקר הגורמים המקצועיים וראש העירייה, יחשבו או ייקחו קצת חלק מהדברים שאני העליתי פה.

תודה רבה.

החלטה: ההצעה לסדר היום מועברת לוועדת רווחה.