תקציר

גב' קשת:

בשנים האחרונות אופניים וקורקינטים חשמליים ולא חשמליים משמשים יותר ויותר תושבות ותושבים כדי להתנייד בעיר.

בהתניידות כזו יש יתרונות רבים. היא מפחיתה את הפקקים הבלתי נסבלים בעיר, היא לא מייצרת זיהום סביבתי, לא רעש ולא זיהום אוויר, היא חסכונית, מהירה, ובמקרים רבים היא אפילו תורמת לבריאותם של הרוכבות והרוכבים.

מפריע לי.

הקושי המרכזי בהתניידות כזאת, שכזאת, הוא שהעיר לא נבנתה עבורה. יש כבישים עליהם נוסעים כלי רכב מנועיים, ויש מדרכות עליהן פוסעים הולכות והולכי רגל, לאופניים ולקורקינטים אין מקום- לא על הכביש ולא על המדרכות. על הכביש הרוכבות והרוכבים מסכנים את חייהם בנסיונות להתחמק מאוטובוסים שועטים ורכבים פרטיים, ובמקביל מעוררים תסכול בנהגים

שחשים תקועים מאחורי קורקינט שאינו מגיע למהירות שמתאימה לרכבים ממונעים. התסכול הזה מתבטא בצפירות שמעוררות מטרד במרחב, ובנהיגה אגרסיבית ואלימה יותר - שעלולה לסכן חיים.

על המדרכות הרוכבים נוסעים מהר מידי, ועלולים, כמו שקורה מעת לעת, לפגוע בילדות וילדים ובקשישים, כמו גם עוברות ועוברי אורח אחרים. המדרכות פשוט צרות מלהכיל את כולם בבטחה. לכן גם ניתנים לאחרונה דוחות לרוכבי אופניים כשהם רוכבים על מדרכות.

ברור מכך, מכאן, שלא הכבישים ולא המדרכות ראויים לרוכבי האופניים והקורקינטים. העירייה מודעת לכך, וכמו בערים רבות ברחבי העולם נפתחים בעיר תל-אביב יפו שבילי אופניים שמיועדים בדיוק למי שבוחרות להתנייד כך. למרבה הצער, ובאופן שרחוק מלהיות מנותק מהקשר , הבחירה היכן ואיך לפתוח שבילי אופניים ועל חשבון מה הם באים, מפלה את דרום העיר באופן מובהק, והיא רחוקה מאוד מלהתאים לצרכי האוכלוסייה.

מעיון במפה של שבילי האופניים בעיר תל-אביב יפו, ניתן לראות בבירור שבמרכז ובצפון העיר יש שבילים המובילים ממזרח למערב, ויש צירים מחברים מצפון לדרום, כך שניתן להגיע לחוף הים ולמרכז העיר באופן בטוח וקל. הגוש החסר באמצע - של שכונות שאינן מרושתות כלל בשבילי אופניים-הוא כמעט רק באזור דרום תל-אביב והחלק הפחות תיירותי של יפו. אלא שדווקא באזור זה מתגוררות אוכלוסיות שאינן מחזיקות רכב פרטי בשל חוסר יכולת או חוסר רצון, אוכלוסיות ישראליות מוחלשות, צעירות וצעירים, מבקשי מקלט וכוי. בנוסף, אזור זה מרושת בכבישים סואנים, עמוסים ומסוכנים. לא דומה התנועה בכביש ברחובות לב העיר לתנועה בדרך יפו או ברחוב סלמה, העלייה או שוקן.

מעבר למחסור בשבילי אופניים בדרום העיר ובדרום מזרח העיר, בדרום מזרח העיר בחלק שמעבר לאיילון המצב חמור עוד יותר. כדי לצאת מהמזרח לעבודה במרכז העיר או לבילוי בחוף הים, או כדי להגיע ממרכז העיר לשוק התקווה, על הרוכבות והרוכבים לעבור את אחד הגשרים מעל נתיבי איילון, אף אחד מהם לא הותאם לנסיעת אופניים. כלומר, יש שני חלקי עיר מנותקים לגמרי עבור רוכבת האופניים. בלתי נסבל לרכב באופניים על הכביש בגלל האוטובוסים הרבים והעשן, ובלתי אפשרי לנווט על המדרכה בגלל ריבוי הולכות והולכי הרגל. רוב העוברים והשבים משכונת התקווה ודרום יד אליהו למרכז תל-אביב ולפלורנטין-רוכבים על גשר ההגנה ולאחר מכן מגיעים ללוינסקי, שבו האוטובוסים רק מתרבים וגם הולכי הרגל. הדבר הזה מעמיד חיי אדם בסיכון, לא פחות מכך, והנה גם שמענו שלפני כשבועיים נהרג רוכב אופניים ברחוב עלייה, וזאת לצערי רק דוגמא אחת.

בניגוד לזאת, כפי שניתן לראות, מרכז העיר מרושת בשבילי אופניים רבים. במערב העיר- שביל האופניים של הטיילת מאפשר גישה מלאה מצפון לדרום, ובחלקה הצפוני של העיר לאורך פארק הירקון יש תנועה חופשית ובטוחה ממזרח למערב. כך יוצא שאדם יכול לצאת בבוקר מרמת החייל או מרמת אביב ולהגיע באופן בטוח ורצוף כמעט לכל מקום בלב העיר או לחוף הים. אם תושבת של שכונת התקווה או של שכונת נווה שאנן או שפירא, הקרובות בהרבה , תבקש לעשות

דבר דומה, להגיע לחוף הים או ללב העיר, היא תצטרך לסכן את עצמה ברכיבה בכבישים מסוכנים ועמוסים לעייפה, כמו רחוב שוקן, ובהמשך העלייה ואלנבי, או דרך סלמה ודרך יפו, תוך עיכוב משמעותי של התנועה הציבורית בהם, וסיכון חייה ממש. לחילופין היא תצטרך לרכב לאט, על מדרכות, באופן שיסכן, יסכן עוברי אורח, ותוך שהיא מסתכנת בלית ברירה בקנס כספי.

במפה נוספת אפשר לראות את הגושים המחוברים, המרושתים בשבילי אופניים. ממנה רואים בבירור שרוכב אופניים שגר למשל בצומת סלמה ורחוב העלייה, צריך לעבור מרחק רב מאוד, בדרך רווית סכנות ומכשולים, כדי להגיע לאזור בו קיימים שבילי אופניים. לכך יש להוסיף כי מרבית התושבות והתושבים בשכונות הדרום, משתייכים, כאמור, לאוכלוסיות שאינן מחזיקות רכב. כך מבקשי המקלט ומהגרי העבודה, שרובם מנועים מלהוציא רישיון נהיגה, ואת דרכם לעבודה במרכז העיר או בחוף הים הם עושים באמצעות אופניים וקורקינטים. כך סטודנטיות וסטודנטים שצריכים להגיע לעבודה במרכז העיר ולמוסדות הלימוד בצפונה, וכך גם תושבות ותושבים וותיקים רבים-שהיו שמחים לעשות שימוש באופניים כדי להגיע לשוק התקווה, לחוף הים או למרכז העיר- בלי לסכן את חייהם.

העובדה שדווקא בדרום העיר יש מיעוט יחסי של שבילי אופניים, שבהעדר אכיפה בדרום-אף הם נחסמים תדיר בידי רכבים שחונים בניגוד לחוק, או בידי פרויקטים שונים של בנייה באישור של העירייה, כך למשל, לדוגמא בצ׳לנוב בקיטוע שבין וולפסון למטלון, פרויקט שוק עליה פשוט כבר, כל השביל אופניים חסום לחלוטין ואין מעבר בכלל כבר חודשים רבים, וזו רק דוגמא אחת.

והעובדה שגם השבילים המעטים הקיימים לא מתחברים למרכז ולמערב העיר, וגם לא לפארקים עירוניים אחרים, היא חלק מההדרה של תושבות ותושבי שכונות הדרום והאפליה כלפיהן.

אפליה, שכמו במקומות אחרים, מובילה לא רק לפגיעה באיכות החיים ובנגישות של השירותים העירוניים אלא לסכנת חיים של ממש.

אזכיר לכם שבשכונות הדרום יש לפעמים רכיבה פרועה על קורקינטים ואופניים, שמסכנת עוברי אורח. השילוב בין העדר אכיפה, לצד העדר שבילי אופניים ותשתית מתאימה- תורם אף הוא לתחושת חוסר הביטחון והחשש של הולכי רגל באזור בו אני חיה. את כל זה ניתן, ולכן חייבים לשנות.

לפיכך אני מציעה לקבוע דיון במועצת העיר הקרובה, שיוביל לקביעת תכנית מפורטת, עם לוח זמנים קצר וברור, שתרשת את דרום העיר בשבילי אופניים ותחבר את השכונות לחוף הים, למרכז העיר ולפארקים העירוניים.

בהינתן שמדובר בסיכון חיים ובצורך מובהק, אין שום סיבה שעניין זה לא יקבל מענה ויסתיים תוך שנה מהיום, לפחות ביחס לצירים המרכזיים שמחברים בין הדרום למערב ומרכז העיר.

בראש וראשונה יש לתת מענה לרחובות שוקן, העלייה, אלנבי, לדרך יפו, לרחוב לוינסקי, ולגשר מעל רחוב הירקון. זאת מעבר לתכנית פיתוח אינטנסיבית שתרשת את הרחובות בכל השכונות מצפון לדרום וממזרח למערב, בדיוק כפי שנעשה בלב העיר ובחלקה הצפוני.

תודה.