תקציר

גב׳ קשת:

עיריית תל-אביב יפו החליטה לפנות את תושבות ותושבי שכונת אבו כביר בדרום העיר לשם הרחבת פארק החורשות הסמוך. ההחלטה להרחיב את הפארק משמעותה החרבת חיי התושבות והתושבים.

במקום לדון באופן אנושי בפיצויים למשפחות הוותיקות החיות בשכונה, רובם אנשים קשי יום ומוחלשים כלכלית, החליטה העירייה לצאת נגדם במתקפה משפטית תוך כדי שימוש בהליך מקוצר וזריז מכוח פקודת הקרקעות המנדטורית, רכישה לצרכי ציבור, הליך שכמעט ואינו מאפשר התגוננות.

שיהיה ברור, שוב, מעולם לא הובא נושא אקוטי זה , המשפיע באופן דרסטי על חיי עשרות משפחות, לדיון במועצת עיריית תל-אביב יפו, כפי שמן הראוי היה להיעשות.

אל אבו כביר, שכונה פלסטינית במקור, הגיעו בשנות החמישים משפחות שעלו ארצה מפרס. היא נקראה אז על שמם-שכונת הפרסים. משפחות אלה הגיעו לשכונה מיד עם קום המדינה כחלק ממהלך של האפוטרופוס על נכסי נפקדים- לאכלס אלפי בתים מהם ברחו הפלסטינים במלחמת 1948. למדינה הייתה מטרה כפולה: להקל על מצוקת הדיור, אך גם למנוע את שובם של הפליטים הפלסטינים לבתיהם.

כל משפחות העולים התיישבו בבתיהן באבו כביר, בהפנייה, בידיעה או בהסכמה של הממסד, ואילו היום עיריית תל-אביב יפו תובעת את ילדיהם-שהם כבר כיום בני 60 ו-70 לצאת מנכסי המשפחה ללא פיצוי, לפחות ללא פיצוי הגון.

בשנת 1955 רשות הפיתוח, לימים מינהל מקרקעי ישראל, פרסמה נוהל להסדרת הבעלות על הבתים הנטושים. תושבי שכונת אבו כביר לא שמעו מעולם על הנוהל הזה, גם לא התושבים של גבעת עמל, סומייל, כפר שלם , ליפתא ועוד שכונות דומות. התברר כי אותו נוהל פורסם למשך תקופה קצרה בעתון "דבר". מדובר בלעג לרש. התושבים של שכונות אלה, אנשים קשי יום בעלי משפחות גדולות, עסוקים בקשיי קיום ורובם אף לא ידעו קרוא וכתוב בעברית, וודאי שלא קראו את עיתון "דבר". מעבר לפרסום המודעה המדינה לא טרחה ליידע את אותם התושבים שבכוחם לממש את זכות הראשונים שלהם בנכס הנפקדים ולהסדיר כחוק את בעלותם על הבתים בהם התגוררו, ובכך דנה אותם להפוך ברבות הימים למה שהעירייה מכנה שלא בצדק- פולשים. בעשרות השנים האחרונות, עד שנת 2010 הופקדה על הטיפול בשכונה חברת עמידר, שהכירה, סליחה, סליחה, זה מפריע לי, תודה.

בעשרות השנים האחרונות, עד שנת 2010, הופקדה על הטיפול בשכונה, חברת עמידר, שהכירה את נושא הבעלות הלא מוסדרת של התושבים על הנכסים ואפשרה אותו. אולם בשנת 2010 העבירה עמידר את האחריות והזכויות במקרקעין של שכונת אבו כביר לידי עיריית תל-אביב, והמקרקעין הופקעו באופן פורמאלי על ידיה לצרכי שטח ציבורי פתוח ודרך. המתווה שעיריית תל-אביב יפו יצרה לצורך ההתמודדות עם המצב, הוא, אם לומר בעדינות- מביש, ואני גם אסביר למה. ראשית, אנשים שגרים במקום-חלקם לא מקבלים דבר, כמו לדוגמא תושבת השכונה אשר צפויה לקבל פיצוי שמאפשר דירה חלופית, מדובר באשה נכה 100% נפשית. אולם בנה- שמתגורר ביחידת דיור נפרדת בשכונה, הוא מתגורר בשכונה מאז שנולד, כיום הוא נשוי ואב לילדים, אך לפי המתווה של העירייה אינו זכאי לדבר.

למשל, מי שאינם גרים במקום. מה זה אומר? ישנו פלח גדול של תושבי השכונה שנאלצו לעזוב לשכונות קרובות אחרות מסיבות שונות. הבולטת בהן היא, שבמשך עשרות שנים השכונה הוזנחה הזנחה פושעת, לא נסללו בה מדרכות, לא הותקנו מערכות תאורה וביוב, שלא לדבר על מבני ציבור לרווחת התושבים. העזובה הפיזית הביאה לשכונה גורמים מפוקפקים. כל משפחה באבו כביר נפגעה כשילדיה הפכו לקורבנות לפשע ולסמים. כדי להישמר מהפשע- חלק מהתושבים יצאו מהשכונה לשכירות בשכונות סמוכות, טובות יותר, והשכירו את בתיהם באבו כביר. עכשיו העירייה טוענת, כן, סליחה. עכשיו העירייה טוענת שאם הם לא גרים שם אז אין להם שום זכויות בנכסים, כשלמעשה הם הצילו את עצמם ואת משפחותיהם מהסמים ומהפשע ולכן עזבו. העירייה מציגה את המצב כאילו בית המשפט החליט שתושבים שאינם גרים במקום אינם זכאים לפיצוי. זו הטעיה. בית המשפט הכריע רק בשאלת האפשרות לפנות את התושבים מכוח ההפקעה שביצעה העירייה. תביעות פיצויים טרם הוגשו וטרם נדונו. התקווה של התושבים הייתה שהעירייה תדאג לפיצוי הוגן בלי צורך בתביעות. למה לגרור תושבים מוחלשים שנים בבתי משפט? בית המשפט המחוזי הציע למנות את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, גרוניס, כמגשר בתיקים-כדי לקדם הסכמות בדבר תשלום פיצויים. התושבים הסכימו אך העירייה לא טרחה להשיב. אם העירייה רוצה בפתרון ציבורי הגון-בבקשה, חזקה על נשיא בית המשפט העליון שהיה מקדם פתרון זה, אבל אם אין שום רצון לעירייה-ההוכחה היא שהעירייה לא מעוניינת בפתרון סביר והוגן.

לעניין הארנונה. העירייה מעולם לא גבתה ארנונה בשכונת אבו כביר, שכן היא מעולם לא נתנה שם שרותים מינימאליים. הטקטיקה שהעירייה בחרה לרגל הפינוי, כדי לשלם כמה שפחות פיצויים, היא לדרוש פתאום החזר ארנונה של 7 שנים רטרואקטיבית, המגיעה הרבה פעמים לסכומים אסטרונומיים. מאיפה הם אמורים לשלם את זה? זה נשמע באמת לא יאומן, אבל עיריית תל-אביב למעשה דורשת לקזז את חוב הארנונה,

מר שפירא - היו״ר:

לא להפריע.

גב׳ קשת:

שהיא עצמה אחראית לו, מכספי הפיצויים שממילא הם נמוכים.

דרישות התושבות והתושבים, חברות וחברי מועצה יקרים, הם סבירות מאוד. איש מהם אינו מחפש להתעשר על חשבון הקופה הציבורית. הדרישות שלהם צנועות מאוד בית תמורת בית באותו אזור, או לכל הפחות דיור ציבורי ללא זכות בעלות, אלא קורת גג לראשם. עלות מימוש הדרישה עבור כל תושבי שכונת אבו כביר נאמדת בפחות מ-30 מיליון שח׳, עבור קצת יותר מ-20 משפחות , שזה אפילו הרבה פחות מההנחה של הארנונה למשרדי הבנקים שהעירייה מאשרת. הסיפור של אבו כביר דומה לסיפור של עוד שכונות כמו גבעת עמל, כפר שלם, נס לגוים וליפתא. למעשה הסיפור של שכונת ליפתא זהה לגמרי לסיפור של אבו כביר. גם שם עולים חדשים, שם זה מכורדיסטן, גם שם -אי הסדרת הזכויות בקרקע, גם שם הקרקע שייכת למדינה ומופקעת על ידי העירייה, עיריית ירושלים, ואז אנחנו קוראות בעתון על הסכם היסטורי,

מר שפירא - היו״ר:

ששש...

גב׳ קשת:

שנחתם במרץ 2017 בין המדינה, עיריית ירושלים והתושבים, וכך היה. התושבים פונו תמורת פיצויים הוגנים בשווי ערך הבתים. אם עיריית ירושלים יכולה גם עיריית תל-אביב יפו יכולה. עיריית ירושלים אינה עשירה יותר מעיריית תל-אביב וזאת בלשון המעטה.

לכן אני פונה כאן לכולם, אני קוראת למועצה לתמוך בהצעתי לסדר ולהצביע בעד הבאת הנושא לדיון במועצה הקרובה של העירייה.

תודה רבה.